חבל הארץ פיימונטה )״רגלי ההרים״ בתרגום חופשי( משתרע, כמו ששמו מרמז, למרגלות האלפים האיטלקיים, תחום בינם לבין הרי האפנינים. המבצרים העתיקים של פיימונטה משקיפים מראשי הגבעות על כפרים ציוריים מימי הביניים ועל בתי חווה מבודדים שמפוזרים בין כרמים ושדות, וכולם יחד מבטיחים למבקר חוויה על זמנית שקשה לשכוח. "כאן החום שופע מעומק האדמה, מתחת לגפנים, יותר משהוא יורד מן השמים, ונראה שהקרקע בלעה את הירוק כדי להפוך אותו לזמורות" תאר ב1950- הסופר האיטלקי צ׳זארה פאבזה )באוטוביוגרפיה ״הירח והמדורות״( את האדמה הנדיבה של פיימונטה. הענבים הילידיים, ובראשם הזנים האדומים נביולו, ברברה ודולצ׳טו, והלבנים קורטזה, ארנאיס, טימוראסו ומוסקטו, הם שהביאו לפיימונטה את תהילתה עולמית בתחום היין. המדקדקים מסמנים בה שני אזורים נפרדים: המפורסם יותר, שבו השמות הגדולים ברולו, ברברסקו, לאנגה ועוד, הוא זה שסביב העיירות אסטי ואלבה, דרומית מזרחית לטורינו. אלטו פיימונטה הוא הכינוי לאזור הגבוה יותר, זה שנמצא צפון מזרח לעיר טורינו, ליד אגם מאג'ורה. רואנייה, אחת האחוזות המשובחות של ברברסקו, נוסדה בתחילת המאה ה20- על ידי וינצ׳נזו רואנייה. 65 הדונם של רואניה בברברסקו, רובם בחלקה הנפלאה ״ּפָ איֶה״, עברו מג׳ובאני, בנו של וינצ׳נזו, לנכדו של וינצ׳נזו אלפרדו. בן הדור החמישי לוקה, שנולד ב,1980- קיבל לידיו את המושכות לאחר שסיים ב2001- תואר בייננות, ואיתם גישה ייננית מסורתית שהועברה מדור לדור ונשמרת בקפידה עד היום. ב- 1989 הגשימה המשפחה חלום ישן והצליחה לרכוש כרם ברולו שאיכותו לא נופלת מכרמי הברברסקו שלה. המדובר בחלקה ההיסטורית לה רוקה א לה פירה )או בקיצור: פירה( בכפר הידוע קסטיליונה פאלטו. היקב מפיק יינות עמוקים ומורכבים, עם חמיצות ומבנה טאני שמאפשרים להם להתיישן נפלא ולגמול כראוי למי שימתין להם בסבלנות. יינות נביולו ״קלאסיים״, מסורתיים, בעיקר ברולו, זקוקים לכל הפחות ל10- שנים במרתף כדי לעדן את נשיכת הטאנינים שלהם. סגנון הברולו ה״מודרני״ פירותי ונגיש יותר: הייננים מפחיתים את זמן התסיסה ואת מיצוי הצבע והטאנין מהקליפות, ומשתמשים בחביות צרפתיות חדשות במקום חביות העץ הגדולות המסורתיות. רבים מאמינים שהמודרניזציה הזו גורעת; המרחיקים לכת אומרים שהיא הופכת את היינות לבלתי ניתנים לזיהוי כברולו. הוויכוח המתמשך בין ה״מודרניסטים״ של ברולו )כמו אליו אלטארה ו-אנג׳לו גאיה( ל״מסורתיים״ זכה לכינוי "מלחמות הברולו", והיום העדפותיו של היינן משפיעות על סגנון היין שלו לא פחות מאשר הטרואר. הגבעות של לאנגה מגוונות בהרכב האדמה, בגובה ובזווית החשיפה לשמש, ולמרות ההבדלים בין יינות מסורתיים מטרוארים שונים, הם שומרים על התכונות המרכזיות של נביולו קלאסי. נמצא בהם את ארומת ה"זפת ושושנים" המפורסמת, החומציות הניכרת והאלכוהול הגבוה יחסית, וצבע אדום בהיר שישחים עם הזמן לגוון של לבנת חימר שרופה. הטאניות מודגשת בברולו יותר מאשר ברברסקו, שנחשב מעט יותר אלגנטי ומבושם, השפעה של האדמה החולית יותר והקרבה לנהר הטנארו. כדי לזכות בשם ברולו, היינות חייבים לעבור התיישנות של לפחות 38 חודשים לפני שיעזבו את היקב, מתוכם 18 בחבית. השם ברברסקו מחייב יישון של שנתיים מהם שנה בחבית. עבור ברולו ריזרבה זמן התיישנות הכולל עולה ל62- חודשים, ובשביל ברברסקו ריזרבה ל.48- כשהטאנין מתרכך עם הזמן, המורכבות מתגלה ברמזים של אדמה, כמהין ושוקולד מריר, ובברברסקו בתבלינים אופייניים. מהכרמים שבחלקת ״ּפָ איֶה״ )Pajé )עושה לוקה רואנייה שלושה קווה שונים. ברברסקו ּפָ איֶה, הברברסקו ּפָ איֶה אייה וקייה ויטה )גפנים בוגרות, שגילן מעל 50 שנה(, ובשנים גדולות גם את הקווה ׳קריקט ּפָ איֶה׳ מהכרם הגבוה של החלקה. לוקה מבקבק כאמור ברולו פירה )Pira), ובשנים גדולות אף ברולו פירה ׳וקייה ויטה׳ ואפילו רזרבה עם תווית שחורה. מגפני הנביולו הצעירות יותר )פחות מ25- שנים( לוקה מפיק יין תחת השם הצנוע ׳לאנגה רוסו׳ אך חובבי יין חכמים יודעים שזהו למעשה ברברסקו לכל דבר ועניין והוא לרוב עולה על רוב יינות הברברסקו של יצרנים אחרים. מבציר 2013 ֹ לוקה החל לייצר יין מחלקה שכורה בשם קרו פָ אסֶ ט וכן ברולו די ברולו מחלקת טֶ רְ לו, מגפנים בבעלות משפחתה של בת זוגו רומינה. ב2014- נוספו שתי פנינים: ברברסקו קרו גאלינה מהחלקה המפורסמת גאלינה שבכפר נייבה, וברברסקו אלבזאני מחלקה בשם זה שנחשבת בין המופלאות שיש לברברסקו להציע. בגזרת היינות הנגישים תמצאו דולצ׳טו עסיסי וכן לבן שהוא בלנד של שרדונה ומעט נביולו. בשנת 2014 הוציא לוקה בפעם הראשונה יין לבן מחלקת מונטמארצינו העשויה על טהרת הזן הכוכב הנחשק טימוראסו. כאמור, העשייה הייננית מסורתית. הענבים תוססים בחביות, והשריית הקליפות מתבצעת על פני 60 עד 90 יום. משך ההבגרה נקבע על פי החלקה. היא מתחילה בשנתיים עד שלוש שנים ויכולה להגיע לשמונה, עשר ואפילו 15-16 שנים כשמדובר ברזרבה, חלק מהזמן במכלי בטון. לוקה החליף את כל החביות הישנות לאלון צרפתי בעובי כפול של 10 ס״מ, זאת על מנת שתהליך הפעפוע של החמצן יהיה איטי מאד והיין שיתקבל יהיה אלגנטי במיוחד.